למרות שהיה יום קיץ לוהט, צבי קפא.

בתוך ערימת הבגדים הוא קלט חפץ מוזהב. אם יתפסו אותו, זה מוות מיידי - בלי חקירה, בלי משפט ובלי למצמץ. כדור לרקה וזהו. אולי באיזשהו מקום הוא ייחל לזה. בזריזות תחב את החפץ לכיס המכנסיים והמשיך למיין את הבגדים: חזיות לשם, חולצות לפה, נעלי נשים לשם, נעלי תינוקות לפה. למחרת עמד בתור עם שאר הגברים שנרשמו לעבודות מכונאות. הוא ניסה לשכנע את ויצ׳ק שיבוא איתו, שיישארו יחד, אבל ויצ׳ק העדיף להירשם לעבודות חקלאות כי בחווה יש יותר אוכל וגם האוויר חופשי יותר. צבי הבין אותו, אבל זו הייתה עוד אחת מסדרת ההחלטות ההזויות שהאינטואיציה שלו קיבלה. הוא הגיע לראש התור, מולו ישבו 2 קצינים גרמנים שירו סדרת שאלות על מונחים במכונאות. צבי לא היה מכונאי ולא היה לו מושג קלוש מה לענות, אז הם שלחו אותו לצד שמאל עם שאר הקעליק׳ס שלא ידעו להבדיל בין אום לשייבה.

זה היה יום טוב למות בו, אז בתנועה חרישית עבר לצד ימין, לקבוצת השלוסרז (המכונאים). הוא ידע שאם ייתפס, זה הסוף. כדור הארץ הפסיק להסתובב. הוא הרגיש שכל המכונאים, הקעליק׳ס, הגרמנים, העצים והכלבים נועצים בו מבטים חורכי בשר. אבל כלום לא קרה. הציפורים חזרו לצייץ והעולם המשיך להסתובב. עוד יום.

בבוקר למחרת, הגיע צבי עם שאר השלוסרז למחנה העבודה פלוסנברג, שם היה מפעל להרכבת מטוסי Bf 109. התפקיד של צבי כלל השחלת חוט מתכת לחור של האום וליפוף שלו סביב הבורג, כדי שהאום לא ישתחרר. וזהו. השחלה, ליפוף. השחלה, ליפוף. לא באמת היה צריך הכשרה של מכונאי כדי להצטיין במשימה וגם קעליקע כמוהו השתלט על העניינים די מהר.

מכיוון שעבדו במשמרות סביב השעון, הם נשארו לאכול ולישון במחנה של המפעל. המשמעות של כך הייתה עצומה מכיוון שזה הבטיח עבודה קבועה, ועבודה קבועה פירושה קאפו גרמני קבוע, שאפשר ללמוד ולהכיר את השגיונות שלו, איך לא לעצבן אותו, איך לשרוד עוד שעה מבלי לקבל שפיץ לבטן או עקב לגרוגרת. ועדיין, כל העת הרעב הדהד בחלל הבטן כמו זיכרון רחוק. אי אפשר היה להמשיך ככה. חבל שלא הלכתי עם ויצ׳ק חשב. הוא לא ידע שויצ׳ק מת שבוע לפני כן מתת-תזונה במחנה מאוטהאוזן, לשם לקחו את כל עובדי החקלאות.

מנהל איזור המגורים, הבלוק שרייבר, היה צ׳כי גדול ומאיים. הוא היה אחראי על כל סידורי השינה והמזון. באחד מימי החורף הראשונים, בסיומה של ארוחת הערב, החליט צבי שלא יוכל להמשיך ולשרוד על מרק מים דלוחים. הוא קלט את הצ׳כי יוצא מחדר האוכל ועקב אחריו. היה חשוך. הצ׳כי היה עם הגב אליו. צבי התקרב לכיוונו בצעדים מהירים ונחושים. זה היה יום טוב למות בו. הוא הכניס את היד לכיס ובתנועה מהירה שלף את חפץ הזהב מהכיס, תחב אותו לידיים של הצ׳כי המופתע והתרחק משם במהירות.

היי, אתה, בוא בוא, תחזור הנה. צבי הבין שהפעם כנראה קיבל את ההחלטה הלא נכונה. הוא עצר, הסתובב וחזר למנהל. לא היה לאן לברוח גם אם רצה. הצ׳כי שאל מה המספר שלו ורשם את זה בפנקס שחור קטן. גש אלי מחר בארוחת הערב. צבי בלע רוק יבש, הנהן בראש כנוע והלך משם. במשך כל הלילה התהפך במיטה, מדמיין מה הולכים לעשות לו: טקס השפלה פומבי של 50 הצלפות? קטיעת יד? עקירת שיניים? אולי פשוט יטביעו את הראש שלו בסיר מי המרק הדלוח. הוא נרדם 5 דקות לפני צפירת הבוקר שהעירה אותו ואת כולם למשמרת בוקר.

ארוחת ערב. הוא ניגש לצ׳כי. הצ׳כי תפס לו את הזרוע ולקח אותו לבחור רוסי שהיה אחראי לחלוקת המזון. אתה רואה אותו? אמר לרוסי. כשאתה מסיים פחית מרק, אתה נותן לו אותה. הרוסי הנהן וצבי התקשה להסתיר את החיוך. אתם מבינים, כשחילקו לאסירים את המרק מתוך פחיות נחושת גדולות, כל הירקות נדבקו לתחתית, ואת זה לא חילקו לאף אחד כי זה לקח יותר מדי זמן לגרד אותן משם. עתה, מדי ערב, צבי זכה לפחית ״ריקה״ ובתוכה לפחות 3 או 4 חתיכות תפוח אדמה. הרעב נרגע מעט ומהר מאד פקד צבי באורח קבע את השוק השחור במחנה. הוא החליף את שאריות המזון שלו בתמורה לחולצה עם כל הכפתורים, לזוג נעליים במידה שלו ואפילו לז׳קט גדול וחם. למרות שהיה חורף קר, צבי לא קפא.

לאחר המלחמה, התחתן עם יהודית ושניהם עלו לארה״ב שם הם אינגלתו את השמות שלהם להנרי ואירנה. סבא הנרי היה אחד האנשים שהכי השפיעו עליי בחיי. ה-22.7.2020 זהו יום הולדתו ה-99 וכבר 11 שנים שאני מאד מתגעגע. והעולם ממשיך להסתובב.

*בתמונה המפעל לבניית המטוסים בפלוסנברג

#סבאהנרי #שואה #תושיה